פרשת משפטים – המשפט העברי

רש"י – כל מקום שנאמר "אלה" –פסל את הראשונים "ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה ראשונים מסיני אף אלו מסיני.
אם יחדה התורה אות מיוחדת ללמדנו זאת, כנראה, הייתה הו"א שזה לא כך וחוץ מעשרת הדיברות כל השאר לא ניתן בהר סיני אלא במקום אחר ובזמן אחר, ולכן באו חז"ל ולמדונו שגם המצוות של פרשת משפטים מסיני.
תשובה על דרך הדרש: אדם עלול לחשוב שהוא צריך את סיני רק לדברים שלא היינו יודעים בלעדיו (לולב, תפילין, שופר, כלאיים, טריפות) אבל לכל המשפטים שבין אדם לחברו לא צריך, עובדה שגם לגויים יש מערכת כזאת שהם בנו לבד.
אבל ההבדל הוא שאנו קיבלנו הוראות משפט ברורות בכל נושא ונושא, בעוד שבני נח קיבלו רק את המצוה של להקים מערכת משפט. אבל מה החוקים בכל נושא זה ניתן רק לבנ"י כמו שכתוב "לפניהם" ולא לפני עכו"ם.

דוגמאות רבות להבדל בין חוקי עכו"ם לחוקינו האלוקיים:
*משה רבינו מצווה שאת כל הדין "הקשה" יביאו אליו כי דין פרוטה כדין מאה, אבל יתרו אומר "הדבר הגדול". יוצא שמשפט של מליוני דולרים שרי עשרות ישפטו אם הוא ברור מבחינה דינית, ומשפט של 2 שקל בין שתי אלמנות יובא למשה אם הוא תלוי במחלוקת הקצות והנתיבות.
*בנושא השוחד:
– כתובות (קה:): "ר' ישמעאל בר' יוסי הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא (סל) דפירי יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא א"ל מאי שנא האידנא א"ל דינא אית לי ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר לא קביל מיניה א"ל פסילנא לך לדינא אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי אמר אי בעי טעין הכי ואי בעי טעין הכי. אמר תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".
– אמימר סירב לדון בדין של מישהו שסילק נוצה מבגדיו (כתובות קה:)
-לפני הגאון ר' יהושע קוטנר הגיעה פעם אלמנה ובדמעות התלוננה על אחד מאנשי העיר שעשה לה עוול וביקשה שהרב יזמין אותו לדין תורה. ר' יהושע סירב לדון בדין הזה ואמר ששוחד זה לא רק כסף גם דמעות זה שוחד והוא כבר נגוע בגלל הדמעות של האלמנה.
-שאלו את הגאון ה'חוות יאיר' (ר' יאיר בכרך זצ"ל) מדוע היהודים נותנים שוחד לשופטים הגויים הרי זה אסור? השיב להם הרב: המטרה של האיסור לתת שוחד הוא למנוע עיוות הדין, כאן הדין הוא מוטה מראש לטובת הגוי, אבל השוחד של היהודי גורם לשופט לנטות לצידו ואז ייצא משפט מאוזן!!!
*בנושא נגיעה לדין – סימן שלם (שו"ע חו"מ לז') יורד לבירור אפשרויות רחוקות שבהם נחשב עד פסול מלדון מחמת נגיעה:
סנהדרין (יח:): "…לא (מושיבין) מלך וכהן גדול בעיבור שנה, מלך משום אפסניא, כהן גדול משום צינה".
רש"י – "משום אפסניא – מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברות.
כהן גדול – אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה שצריך לטבול ולקדש ביום הכפורים חמש טבילות ועשרה קידושין ואם תתעבר שנה הרי תשרי במרחשון וצינת מרחשון תהיה בתשרי".
* לעומת זאת גורמי ההשפעה במערכת האזרחית הם מצחיקים: מתי שהשופט עייף, מגיע מפקקים, רעב, עצבני ומושפע מדעת קהל, עתונות, תפישות עולם, אישיות ורעיונות פופולאריים שונים, ואוי לו לימני או שמאלי שמגיעים בפני שופט מהזרם הנגדי.
*ההבדלים בין המשפט האנושי לדיניה של התורה האלוקית באים לידי ביטוי בכל סעיף בחו"מ והלכות אלו הן כ"כ עמוקות עד שחז"ל אומרים: "הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות" (בבא בתרא קעה:):
– גנב במקום שיכלא בבית כלא ויהיה פושע גדול, נמכר לעבד לאדון הגון ורואה דוגמא של משפחה הגונה ומתיישר לאט לאט, ובמשך הזמן מקבל יחס של אדון ואפילו יותר מהאדון אם יש רק כרית אחת.
– ואם בידו לשלם, על שור משלם חמישה ועל שה ארבעה (שמות כא, לז- כב, ג) רש"י על המקום מביא את חז"ל (בב"ק עט:) שכותבים ששור הולך ברגליו, אבל שה צריך לנושאו בכתיפו ומתבזה ולכן מוקל עונשו.
רבי איצלה בלזר אומר שהתורה הקלה בעונשה של אישה נשואה שזינתה, שדינה בחנק לעומת ארוסה שזינתה ודינה בסקילה כי אימת בעלה עליה ונהנית פחות וגם מתח זה נלקח בחשבון.
– כמו שכתוב "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" (תהילים יט, י) יחדיו – מספר דברים נלקחים בחשבון בדין (אפי' איך העונש ישפיע על כל אחד אחר שישמע ויצטער נלקח בחשבון).
– יוסף – נגזר עליו לרדת למצרים אבל לא נגזר שיסבול מריח רע ולכן שינו הישמעאלים ממנהגם ונשאו בשמים במקום נפט.
– הרב שך: המבול, ההשמדה ההמונית הכי גדולה בעולם, נדחה בשבוע כי המתין הקב"ה שמתושלח יוספד כהלכה (סנהדרין קח:, רש"י לז,כה).
– לפי דעתנו גנב הוא פחות תוקפן מגזלן ולכן ייענש פחות מגזלן חצוף ועז פנים אבל התורה אומרת שהגנב פגם בנקודה הרגישה של האמונה, שלא אכפת לו מבנ"א שלא כמו הגזלן שלפחות מזלזל בכולם במידה שווה ולא בקב"ה יותר מבבני-אדם, וכמו שר' יוחנן בן זכאי (ברכות כח:) מברך את תלמידיו "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" וכשתמהו ענה: "ולואי ! תדעו כשהאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם", לכן על הגנב לשלם כפל.
– מכה אביו ואימו בחנק והמקלל אביו ואימו בסקילה ללמדנו שהמקלל פגם באופן יותר חמור כי על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" (ב,ז) מתרגם אונקלוס "לרוח ממללא" זו הנק' הפנימית באדם.
דייני ישראל מצווים להתאמץ לברר את הדין לאמיתו:
בא"ח (מופיע בליקוטי הבא"ח על הפ"ש): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – המילה אשר מיותרת? מה זה תשים לפניהם מה זה אוכל? מה הכוונה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"? הרי מדובר על שמיעה של בעלי דינים? מה הקשר לראיה? מדובר על ראיה בעיני השכל של דברים מעבר למה שהאוזניים שומעות מבעלי הדין, הכוונה להשתמש בחכמה ובינה ולבדוק עוד יותר לעומק מה האמת.
סיפור: המשרת של בעל היקב שטען שגנב לו את הארנק מהחביות והרב אמר אם זה כך אז היין הוא נסך ואז בעל היקב הודה שזה הוא והחזיר את הכסף.
סיפור: אביו של הבא"ח שהשאיר את בעלי הדין בבית הכנסת לבד והוא עלה בשקט לעליית הגג ושמע שהיהודי מודה שהוא הלווה מהגוי אבל אין לו כרגע לשלם…
סיפור: הדיין שידע שהאיש הולך להישבע לשקר ואמר לו אתה חושב שאני משביע אותך בס"ת? שמש! תביא את השני לוחות הברית!!! והבחור חזר בו!
ולא רק את בעלי הדין אלא גם את העדים לחקור בחכמה!
סיפור: השד"ר ששאל בבית דין של המהרשד"ם את העד ממה היו השקצים והרמשים? משור או כבש? ואז העד התבלבל והודה שהוא שיקר.
מה נעשה אם ביררנו עד כמה שאפשר ועדיין זה לא חלק?
אבל עדיין יש דברים שלא נגלה? וכן דברים שבדין האדם יוצא פטור אפי' שהוא אשם [כגון הרי שלך לפניך (לחם אחרי פסח, מטבעות שהתחלפו, אוכל מתחת למיטה, אתרוגים שניה אחרי סוכות), וכן מי שנשבע כדי להיפטר אבל אתה יודע שהוא הולך להישבע לשקר!] מה יהיה אז על הדין אמת?
הרב נבנצאל: בחמישי של הפרשה מופיע הפסוק: "נקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע" די! באמת? ה' לא יהרג נקי וצדיק זה כתוב כבר בלא תרצח? וגם למה שה' יצדיק רשע?
אלא הגמ' בסנהדרין אומרת שאדם שיצא זכאי בדין גם אם מישהו מגיע עכשיו עם הוכחה חדשה שהוא חייב לא שומעים אותו, ואם תגיד אבל יכול להיות שתשחרר עכשיו לעולם פושע מועד שיסתובב ברחוב?
לכן מוסיף ה' "כי לא אצדיק רשע" אל תדאג אני אטפל בו באמצעים שלי שיראו לי לנכון… וה' לא מפספס….
אחרי שעשית את ההשתדלות המקסימלית שלך ה' יטפל בפינות שאתה לא יכול לפתור.
* לדייני ישראל יש סייעתא דשמיא שלא תבוא תקלה על ידם:
– גמ' כתובות (כח:): "תניא, א"ר אלעזר ברבי יוסי: מימי לא העדתי, פעם אחת העדתי והעלו עבד לכהונה על פי; העלו סלקא דעתך (מקשה הגמ' האם יעלה על דעתנו לומר שהעלו בפועל עבד להיות כהן מחמת עדות מוטעת של רבי יוסי)? השתא ומה בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כ"ש (והלא הקב"ה שומר אפילו את בהמתם של הצדיקים מתקלה, כל שכן ששומר את הצדיקים עצמם)! אלא (מה שאמר רבי יוסי היה, שרק), בקשו להעלות עבד לכהונה על פי…
הרי שהגמרא מרחיקה מן הסברא מציאות שבה באה תקלה על ידי צדיק.
– יכול להיות שלפעמים במקרה שהוצג אפשר שהרב יטעה בפסק, אבל בפועל, במקרה האמיתי שהיה זה הפסק הנכון ולכן, בעצם לא טעה בהוראה, והלכה כמותו:
גמ' גיטין (כט:): "ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו, א"ל לשליח: לא תיתביה ניהלה עד תלתין יומין (אדם אחד שלח גט לאשתו באמצעות שליח, והורה לשליח שלא ליתן את הגט אלא לאחר שלושים יום מרגע מסירת הגט). אתניס בגו תלתין יומין (ארע לו אונס שהיה עתיד למנוע ממנו מלבצע את השליחות אחר שלושים יום), אתא לקמיה דרבא (בא השליח לפני רבא לשאול מה לעשות). אמר רבא: "חלה" טעמא מאי? משום דאנוס, האי נמי אנוס הוא (במשנה שנינו שאם השליח חלה, הוא יכול למנות שליח אחר. ורצה רבא לדמות זאת למקרה שלנו), אמר ליה (רבא לשליח): מסור מילך קמי דידן, דלבתר תלתין יומין משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה (תמסור את הענין לפני בית הדין, כדי שלאחר שלושים יום נמנה שליח שימסור את הגט לאשה). א"ל רבנן לרבא: והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא (דהיינו שעד שלא יעברו שלושים הימים עדיין לא נכנסה השליחות לתוקף של ממש, ואינו נקרא "שליח גירושין", וממילא אינו יכול עדיין למנות שליח אחר במקומו)! אמר להו (רבא לרבנן): כיון דלבתר תלתין יומין מצי מגרש, כשליח שניתן לגירושין הוא (כיון שלאחר שלושים יום יהיה שליח, כבר מעכשיו נחשבת השליחות בתוקף). (חזרו רבנן והקשו לרבא על עצם הדין ששליח יכול בכלל לגרש לאחר שלושים יום) וליחוש שמא פייס (נחשוש שמא מזמן מסירת הגט לשליח ועד נתינתו לאחר שלושים יום, נתיחד עימה הבעל ופייסה, וממילא שליחות הגט בטלה)! מי לא תנן (האם לא שנינו שבמקרה כזה הגט פסול, והרי כתוב במשנה): מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, ומת בתוך יב"ח – הרי זה גט; והוינן בה, וניחוש שמא פייס! ואמר רבה בר רב הונא: הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי!(רש"י ד"ה 'הכי גרסינן' – ואמר רבה כו' באומר בפני בית דין בשעה שמסרו לשליח הרי היא נאמנת עלי כמאה עדים לעולם אם אערער לומר גט ישן הוא הריני מאמינה לאמר שלא באתי בתוך הזמן אצלה וכיון דמעיקרא הימנה תו לא מהימן לערער וכל שכן דאנן לא ליקו ולערער אלמא טעמא דאמר הכי אבל האי דלא אמר הכי ליחוש)איכסיף (התבייש רבא בטעותו, והכסיפו פניו מחמת שלא היתה לו תשובה לקושייתם של חכמים). לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי (בסופו של מעשה התגלה שאותה אשה שנשלח אליה הגט היתה בכלל ארוסה ולא נשואה), אמר רבא: אם אמרו בנשואה, יאמרו בארוסה (אמר רבא שלאור הנתון החדש, ברור שלא טעה בדין, שהרי אע"פ שאנחנו פוסלים גט שנשלח 'לאחר שלושים יום', מחשש שמא פייס הבעל את האשה – אין חשש זה אלא בשכבר היתה האשה נשואה לבעל, אבל אם היא ארוסה בלבד, הסבירות שאחר שכבר שלח את הגט, יבטל אותו בפיוסו עמה, היא סבירות נמוכה מאד. וע"כ בארוסה אין לפסול גט כזה)!
* אסור לידון בחוקי הגויים:
שו"ע (חו"מ כו,א): "הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו ע"ה".
רבינו בחיי – עוונו חמור משופך דמים.
ה"ערבי נחל" – מוטב ליהודי להיקבר חיים ולא ללכת לערכאות.
רעק"א – ממון שהוצא בערכאות דינו כגזל ובית דין ישראל מחוייב להחזירו גם בהכאתו של הגזלן עד שתצא נשמתו.
*כמובן מותר ללכת לערכאות עם אישור של בית הדין כשהשני לא מוכן להגיע לדין תורה, או כמו במקרה שכותב הסמ"ע (חו"מ סי' סא' סקי"ד): "שאם בית דין של ישראל מנוע מלדון בזכות התובע, כגון שעברה שנת השמיטה, ועל פי דין תורה החוב נשמט, אבל בדיני הגויים אינו נשמט, אז מותר לתבוע בערכאות".

ונסיים בתפילה: "השיבה שופטינו כבראשונה"!!!