בראשית (א,יד): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים: וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהָאִיר עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן".

הרב יצחק הלוי (רב המועצה המקומית קרני שומרון): למאורות ישנם שני יעודים: א) אותות, איתותים ב) וכן להאיר על הארץ.
מהו היעוד העיקרי ומהו היעוד השולי, הנלווה?
לכאורה זו שאלה פשוטה, ברור שהיעוד הבסיסי של המאורות הוא להאיר על הארץ, להאיר את פני היקום.
אז זהו שלא…
רש"י (בד"ה: "והיו לאותות") מבאר: כשהמאורות לוקים, סימן רע הוא לעולם. שנאמר: "מאותות השמים אל תחתו!" ומוסיף בד"ה: "והיו למאורות": עוד זאת ישמשו, שיאירו לעולם.
יוצא מדבריו שהמאורות מהווים מכשיר איתות לכל יושבי תבל, ואף גם משמשים, כדרך אגב, למאור. ואנחנו סברנו לתומנו שתפקידה העיקרי של השמש הוא להאיר את פני תבל, לחמם את יושביה, וכן הירח והכוכבים מאירים לנו את האפלה. וכאן באים חז"ל ומלמדים אותנו את ההיפך.
דבר זה מוכיח, עד כמה השתבשו אצלנו כיווני המחשבה, ההשקפה שלנו סטתה מזמן ממסלולה. עולם המושגים שלנו ותפישת עולמנו השתבשו זה מכבר. האמת היא שכל הבריאה, כל צבא השמים נועד להחדיר בנו, בתוכנו, כמה שיותר יראת שמים, וזהו היעוד הבסיסי. בעוד שהמאור, החימום, החיים, אלו הם מטרות משניות.
זוהי ההשקפה הבריאה! זהו הקו שצריך להנחות אותנו.
-בגמרא (ברכות נט.) כתוב: "אמר רבי אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו".
מעניין, ואנחנו חשבנו לתומנו שפעולת הרעמים היא חלק מתהליך ירידת הגשמים! הלא הרעמים והברקים הינם תוצאה של חיכוך העבים, נושאי הגשם! הרי הרעם, הוא אותו קול אדיר, שמתגלגל בחלל האויר בהתפרק מטעני החשמל שבין העננים המתנגשים! וכאן אומר רבי אלכסנדרי בשם ריב"ל: לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב.
ברם, הסבר הוא כנ"ל. "היד ה' תקצר ברב או במעט?!" וכי הקב"ה המנוע מלהוריד גשם גם בצורה אחרת?! וכי ה' איננו יכול להאיר את היקום בדרכים משלו?! הלא הוא ברא את הטבע! הוא זה שטבע תכונות יסוד בבריאה! אם-כן, מדוע הוא תכנן, שהגשם ירד כשהוא מלווה ברקים וברעמים?
כאן באו חז"ל וחשפו בעבורנו את האמת, שמסתתרת מאחורי הכל. בשיקולי הקב"ה נכנס אלמנט חשוב מאוד, מה מוסיף ליראת השם, מה יועיל לבסס את ה"יראת-שמים", מה יוביל לקראת המטרה הבסיסית?
הרעש של הרעמים הוא המטרה הבסיסית, שלשמה הם נבראו, וכבדרך אגב, ירד גם גשם. על-אף שגשם יכול לרדת גם בדרכים אחרות, ברם, כאן השגנו "שתי ציפורים במכה אחת".
כך בעניין הגשם וכן גם בעניין צבא השמים. קודם כל היעוד האמיתי הוא איתות משמים, יחד עם זאת שלב הקב"ה יעד נוסף, חשוב ונצרך ליקום, אור וחום שיעניקו לנו גרמי השמים: השמש, הירח והכוכבים.
–ספרא (בחוקותי ז): "אמר רבי יהושע בן קורחה פעם א' היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו שמא ידביקונו הפרשים. לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין ברייה וישבנו במקומנו ובכינו ואמרנו אוי לנו שעלינו נתקיים הפסוק ורדף אתכם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב מפני אימה ונפלו ואין רודף מבלי כח!"
רבי יהושע בן קורחה וחבריו הבינו שכאשר העולם זקוק לרוח, היא יכולה לנשב באופן חרישי מבלי להטיל פחד ולהפיל מורא בעולם. ומדוע קרה כאן אחרת? לאמור: יש כאן איתות משמים!
מה שמתחולל בתבל, נועד לבסס בנו את יראת השם, וכשזה "הולך בקלות", מצוין. ואם לאו אזי, ח"ו, "הבומבות" גדולות יותר, רבות עצמה, רועמות! רצה הבורא יתברך להחדיר בנו יראת שמים, ועל-כן שילב בצד אותם תפקידים של צבא השמים את התפקיד העיקרי: לצקת בנו דפוסים של יראת השם, כמה שיותר יראת שמים. ובצד זה התפקיד שסברנו לתומנו עד היום, שהוא מהווה את תפקידם העיקרי של כל צבא השמים הוא סה"כ משני.
-נזכיר, כמו-כן, את דברי הגמרא (ברכות ה:) "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן… ואמרו ליה לעיין מר במיליה."
כלומר, הללו ידעו, כי אין ככה סתם מקרה בעולם. ואם יינו של רב הונא החמיץ, הריהו מתבקש "לבדוק בציציותיו".
-וכן כל אלו שנשאלו (מגילה כז:): במה הארכת ימים? ברור שזה הודות לכך שהם לא מעשנים, לא מקללים, ולא משחקים סנוקר. אבל בכל זאת, למה דווקא אצלם התרחשה תופעה זו?
-אם כן למדנו שהמטרה הראשית של העולם היא הרוחנית וכל השאר זה רק כדי להתקיים על מנת שנוכל לקיים את המטרה הראשית!!!
על פי זה אנחנו יכולים לקבל החלטות בחיים על פי המטרה הראשית, מה יותר יעזור לנו להתקרב לה' ומה ירחיק אותנו ממנו, ואין זמן יותר מתאים מהתחלת שנה חדשה לעשות חושבים על איך שאנחנו חיים ולבדוק האם זה הכיוון הנכון.
"עזר כנגדו"
בראשית (ב,יח): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" – עזר או כנגדו? תחליט…

אלא היא עזר בכך שהיא כנגדו!!!

סוחר אחד, שירד לגמרי מנכסיו, היה צריך לחתן את בתו הבוגרת ובא לרבי מאפטא כדי שיעורר עליו רחמי שמים ויתן לו עצה הוגנת. הרבי שאל: "לכמה רובלים אתה זקוק לנישואי בתך, וכמה יש לך כעת?"

"אני זקוק לאלף רובלים ויש לי רק רובל אחד…" אמר לו הרבי: "לך לשלום, והמסחר הראשון שיזדמן לך בדרך אותו תעשה, וה' יצליח את דרכך".

האיש השתאה: איך יוכל לעשות מסחר ובידו רק רובל אחד?! אבל האמין בדברי הרבי ויצא לדרכו.

הוא הגיע למלון וראה כמה אנשים הסוחרים באבנים טובות מסובים יחד על שולחן ומנהלים משא ומתן. הוא התקרב אליהם והתבונן ביהלומים שהיו מסודרים על השולחן. בעל היהלומים שאל בחשד:

"מדוע אתה מסתכל כאן? האם אתה רוצה לקנות איזה יהלום?" השיב האיש: "כן!" בעל היהלומים שאל: "וכמה כסף יש לך?" "רובל אחד…" צחוק עז פרץ מפיהם של הסוחרים לשמע תשובתו.

בעל היהלומים המבודח אמר לאיש: "יש לי בשבילך עסק טוב בשביל רובל אחד: קנה את העולם הבא שלי…" הסוחרים, שהיו פורקי עול, געו בצחוק נוסף. האיש זכר היטב את ברכתו של הרבי, ואמר מיד: "אני מסכים, אבל בתנאי שתאשר את המכירה בכתב כדת וכדין".

הסוחר המשועשע הסכים, ולקול צחוקם של שאר הסוחרים כתב וחתם על דבר המכירה. הוא לקח את הרובל מידי האיש ונתן לו את כתב המכירה.

האיש לקח את הכתב, עזב את שולחן הסוחרים, הוציא גמרא מילקוטו, חיפש איזו פינה בקרבת מקום והחל ללמוד.

בעוד הסוחרים יושבים ומתלוצצים ביניהם על אותו בטלן, שהוציא את הרובל האחרון שלו על דבר שלא בא לעולם, נכנסה אשתו של הסוחר שמכר את העולם הבא שלו. למעשה היא היתה בעלת היהלומים, וכל עושרם הגיע להם בזכות ירושה שקיבלה. כאשר ראתה שהם צוחקים, שאלה לפשר צחוקם, והם סיפרו לה על האירוע עם האיש הבטלן שקנה מבעלה את העולם הבא שלו תמורת רובל אחד. במקום להשתתף בצחוקם, הזדעזעה האשה וצעקה על בעלה: "איך העזת למכור את העולם הבא שלך?! אולי היה לך איזה חלק לעולם הבא, וכעת מכרת אותו ונשארת כמו גוי?! איני מוכנה לחיות עם גוי גמור! בוא עמי כעת אל הרב ותן לי גט!" הסוחר נדהם מתגובתה והחל לגמגם: "לא מכרתי כלום. הכל היה בצחוק…"אבל אשתו לא הסכימה לשמוע דבר, ואמרה שאינה מוכנה לחיות עם מי שאין לו חלק לעולם הבא.

הסוחר ראה שכלתה אליו הרעה, ושלח את אחד ממשרתיו למצוא את אותו יהודי ולהזמינו אליהם. כאשר הגיע האיש, אמר לו הסוחר: "שמע נא, ר יהודי, הרי הבנת שלא היה בינינו אלא צחוק.

קח את הרובל שלך והחזר לי את הכתב". האיש השיב: "לא! עסק הוא עסק! לא התכוונתי כלל לצחוק עמך". "אם כך, אתן לך כמה רובלים כרווח, והחזר לי את הכתב". האיש השיב: "אמכור לך את ההסכם רק תמורת אלף רובל!"

הסוחר צעק: "מה אתה סח?! בעד פיסת נייר עלובה שנתתי לך, אתה דורש אלף רובל?!" אשתו אמרה: "אפילו אם ידרוש חמשת אלפי רובל, עליך לפדות את העולם הבא שלך!" הסוחר הציע מאה רובל.

האיש המשיך לסרב באומרו: "דע לך שאיני בטלן כפי שאתה וחבריך סבורים. הייתי סוחר אלא שהתרוששתי, והרבי מאפטא יעץ לי לעשות את העסק הראשון שיזדמן לי. לא אוותר על פרוטה פחות מאלף רובל!"

הסוחר ניסה להציע לו מאתיים, שלוש מאות רובל, ולא הועיל לו דבר. בסופו של דבר הוכרח לשלם את כל האלף רובל, וקיבל את הכתב בחזרה.

האשה פנתה לאותו יהודי וביקשה לראות את פני הצדיק מאפטא. האיש נעתר לבקשתה והם נסעו לאפטא. כאשר נכנסה האשה לרבי, אמרה: "אני אמנם שמחה שהתגלגלה על ידי זכות לעזור לאותו יהודי עני, אבל שאלה אחת מטרידה אותי בכל זאת: "האם העולם הבא של בעלי שווה באמת אלף רובלים?" הרבי השיב:

"כאשר מכר את העולם הבא שלו בעד רובל, לא היה העולם הבא שלו שווה אפילו אותו רובל… וכאשר קנה את העולם הבא שלו תמורת אלף רובלים, ובכך סייע לאותו יהודי עני להשיא את בתו, העולם הבא שלו שווה הרבה הרבה יותר מאלף רובלים!".

אדם וחוה נבראו בצורה אידיאלית שניהם דבוקים אחד לשני עושים הכל ביחד חווים הכל ביחד אבל הקב"ה בא ומנסר אותם ואז האשה נהיית כנגדו!

לפעמים האשה מפריעה לך לעשות את מה שאתה רוצה וזה נראה שהיא כנגדך אבל האמת היא שהיא עזר מאוד גדול!

הרב פרץ כתוב במשלי (טז,ז): "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" מי אלו האויבים? כתוב במיכה (ז,ו): "אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ" – כשה' רוצה שתעשה משהו הוא גורם לאשתך להסכים עם זה!

אם האשה מאוד מתנגדת (ויכול להיות שהיא אפי' לא תדע להסביר לך למה…) כנראה שה' לא רוצה אותך שם!

צריך להיזהר לא להיות כפויי טובה לקב"ה על המתנה הזאת! ולדעת להעריך אותה מאוד מאוד אפי' שלפעמים זה קצת קשה תמיד זה לטובה!!!

בכל לבבך

כתוב בגמרא (ברכות נד.): "בכל לבבך" – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע".

הגמרא הזו מלמדת אותנו שהקב"ה ברא באדם שני יצרים, יצר טוב ויצר רע. אך האידיאל אינו שיצר הרע ישתוק, גם יצר הרע יכול לעזור לאדם בעבודת ה´.

האדם צריך לרכב עם שני סוסים, סוס לבן וסוס שחור. הסוס הלבן מסמל את יצר הטוב והסוס השחור את יצר הרע. האדם לא יכול להגיע לשום מקום בלי שהסוסים יניעו אותו.

אם רק הסוס הלבן דוחף קדימה, האדם יתקדם. אם הסוס השחור מתנגד לסוס הלבן האדם יישאר במקומו, ואולי לעיתים ייסוג אחורה.

אם האדם כופת את הסוס השחור כך שאינו יכול לפעול, האדם יתקדם אך לאט. אם האדם מצליח לגרום לשני הסוסים להניע אותו קדימה לעבר העולמות העליונים, כמובן שיגיע הכי רחוק שאפשר.

-איך עובדים את הקב"ה עם היצר הרע?

לא כשמשביתים אותו… כי אז עובדים בלעדיו לא איתו…

אחת הדרכים היא: לראות איפה הוא הכי מתעקש להחטיא אותך – כי שם זה כנראה התיקון הכי גדול שלך בעולם! אפי' אם זאת מצוה דרבנן או אפי' מנהג!!!

איפה ששמים הכי הרבה שומרים שם יש את האוצר הכי חשוב!!!

עכשיו מובן איך היצה"ר הצליח להפיל את אדה"ר אפי' שהציווי לא לאכול מעץ הדעת היה רק לאותו יום ואפי' לא לכל היום אלא רק ל-3 שעות…

כי כל הבריאה הייתה תלויה בזה לכן הנחש הקדמון שׂם שׁם את כל כוחותיו!

אבל אני יכול לרתום אותו לעבודת ה' בכך שאיפה שהוא הכי מנסה – שמה דווקא אני לעולם לא אכנע!!! והוא בעצמו זה שעזר לי לגלות מה הכי חשוב שאעשה בשביל הקב"ה עכשיו בעולם!!!

זכירת ימי הבריאה

לבושתנו הרבה אם ישאלו את רובנו מה בראו בכל יום בבריאה, לא נדע לשלוף את התשובה…

הנה שיטה טובה לזכור מה נברא בכל יום ויום:

ימי הבריאה מסודרים בזוגות בקבוצות-ראשון ורביעי, שני וחמישי, שלישי ושישי.

בראשון ורביעי- מאורות, ביום הראשון נברא האור וביום רביעי נבראו המאורות הגדולים (השמש והירח).

בשני וחמישי- המים ושמיים, ביום שני נבראו המים (אוקינוסים וכדומה) והשמיים, וביום חמישי נבראו הדגים והעופות שוכני המים והשמיים.

בשלישי ושישי- היבשה, ביום השלישי נבראו היבשה והצמחיה, וביום שישי נבראו האדם והחיות שוכני האדמה.

"פרו ורבו"

בראשית (א,כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".

צדקה ונרות שבת תפילין אלו מצוות, אבל פרו ורבו?! מי היה מאמין שתהיה מצווה כזאת? פרו ורבו זאת המצווה הכי לא מצוותית שיש.לא רוחני ולא אצילי אלא מעשה יצרי, שנובע מהדחפים הכי בסיסיים שלנו!

אבל פרו ורבו זאת מצווה, ועוד איך!

למה זו מצוה מיוחדת?

זאת המצווה היחידה שקיבלנו עוד לפני חטא האכילה מעץ הדעת, ולכן היא טבעית לנו לחלוטין.

לפני החטא, הגוף שיקף את הנשמה ולא היה שום מתח ביניהם, כל מה שטוב לנשמה התאים לגוף.

בעולם עוד לא היה רע, וכל מצווה היתה כל כך תפורה עלינו עד שהתחשק לנו לקיים אותה ממש כמו תאווה.

לכן פרו ורבו היא מצווה שמרגשת את הנשמה והגוף שלנו גם יחד!

המצווה הראשונה מלמדת אותנו גם על אלה שבאות אחריה. כל מצווה נחשקת ומעוררת את התיאבון של הנשמה.

עכשיו הגוף שלנו לא שותף לחגיגה, אבל לאחר שחטא עץ הדעת יתוקן, הגוף והנשמה יחזרו לפעול בהתאמה מלאה ואנחנו נרגיש רעב וצמא ממשיים לצרכים רוחניים.

אבל המצווה הזאת גם מאוד מסוכנת! יש לה תוצאות מאוד מאוד משמעותיות בעולם!

בראשית (ד,יט): "וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה".

רש"י: "שתי נשים. כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש, זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר,

ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה… עדה.

היא של פריה ורביה, ועל שם שמגונה עליו ומוסרת מאצלו, עדה תרגום של סורה: צלה. היא של תשמיש, על שם שיושבת תמיד בצלו".

אח"כ כתוב "וצלה גם היא ילדה" למרות הכוס של העיקרין.

איזה ילדים יוצאים מכל אחת?

לעדה נולדו שני ילדים טובים, שמועילים ונותנים לציבור- האחד רועה צאן והשני מוזיקאי.

ואילו לצילה נולד תובל-קין שעבד בתעשיית הברזל ורש"י מפרש שהיה ממשיך דרכו של קין בכך שייצר חרבות וכלי נשק , ולכן נקרא תובל-קין.

כאן רואים מה קורה כשמתחתנים לשם שמים – מוסיפים חיים לעולם. וכשמתחתנים לא לשם שמים ולא לשם הוספת חיים לעולם- נולדים ילדים גסים ומזיקים המפסיקים חיים בעולם.

בשכונת מוסררה שבירושלים, בשנת תש"ן (1990), ארע מעשה נורא. בחור בן עשרים ואחד ניסה לתלוש שרשרת מצוארה של אשה בשנות החמישים וגרם למותה.

הבן הוזמן למשפט ועמו הופיעו בני משפחתו. השופט דפק על השולחן והחל במשפט. ביום… בשעה… נהרגה הגברת… כאשר שמעה אמו של הבחור את שם ההרוגה התעלפה.

לאחר ששבה להכרתה בקשה את רשות הדיבור וספרה: לפני עשרים ושתים שנים הלכתי לטבול. הבלנית כבר עמדה בחוץ עם המפתחות בידה, כדי לנסוע ברכב לחתונה.

התחננתי, בכיתי, אמרתי שבעלי לא ימתין יום נוסף. אך היא בפנים קשוחות סרבה והלכה. את אשר יגורתי בא לי ובאותו לילה הריתי בבן זה שירד לפשע והגיע לשפל כזה. בשמעי את שם ההרוגה הזדעזעתי עד עמקי נפשי, הלא היא אותה הבלנית שבעטיה נולד בן זה.

זוהר הקדוש: כפי הכוונה שיכוין המזריע, כך יהיה בזרע הנפש, אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות, יהיה בו נפש טמאה, ואם יחשוב מחשבות טהורות וקדושות, יהיה בו נפש קדושה.

צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיהו המלך ע״ה שנשא את בתו של ישעיהו הנביא, ובגלל שחשבה בעבדיו של המלך הגוי ׳בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן׳ שבאותו יום ביקרו אצל בעלה חזקיהו המלך, המשיכה נפש רעה לשני בניה, ויצאו רשעים עובדי עבודה זרה .

למה הקדושה והמחשבות כ"כ משפיעות? בגלל שזו ההתחלה! מה שקורה בהתחלה משפיע על כל החיים ברמות מאוד גבוהות!

אנחנו עכשיו מתחילים את השבת הראשונה!

הרבי מחב"ד: "שבת בראשית, השבת הראשונה לאחר החגים ובה קוראים את הפרשה הראשונה בתורה. הנהגת שבת זו, תשפיע על מצבנו כל השנה".

שבת המלכה

בראשית (ב,ג): "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת".

המדרש (בראשית רבה יא,ה) מביא שיחה מעניינת בין רבי עקיבא לבין טורנוסרופוס הרשע: "טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: אמור מה יום מיומיים?

אמר ליה: ומה גבר מן גוברין? אמר: מה אמרית לך ומה אמרת לי? אמר לו: אמרת לי מה יום מיומיים, מאי שנא יומא דשבתא מכל יומא, ואמרית לך ומן גבר מגוברין, מאי שנא טורנוסרופוס מכל גוברין?

אמר ליה: שרצה המלך לכבדני. אמר ליה: אף זו שרצה הקב"ה לכבדה. אמר ליה מנאן את מודע לי? אמר ליה: הרי נהר סמבטיון יוכיח שמושך אבנים כל ימות השבת, ובשבת הוא נח…

ולא עוד אלא שהרי אוכלי המן מעידין עליו, שכל ימות השבת היה יורד, ובשבת לא היה יורד".

סנהדרין (סה:): "… בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת".

השבת היא מציאות קיימת בעולם! היא לא החלטה שרירותית של יום מנוחה!!!

אור החיים הק' (בראשית ב,ב): "כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם אלא לעמוד ששת ימים וברא יום אחד הוא השבת ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששה ימים וכן על זה הדרך, וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו וצריך ה' להכינו פעם ב' ובאמצעות השבת העולם עומד, ומאחר שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת הימים, ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ויש לך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ואם אין שומר, שבת מה זאת עושה.

ולזה כל השומר את השבת וכו` פירוש מקיים ושומר קדושתו, באמצעות זה ישנו לשבת ובאמצעותו מתקיים העולם, הראת לדעת כי שומר השבת הוא המקיים העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה ועוד יש לך לדעת כי מיום בריאת העולם, לא חסר העולם שומר שבת, כי אדם שומר שבת היה ע"ה ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור, ואחריו כמה צדיקים וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו' נח שם אברהם וכו', ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות כמאמרם ז"ל".

סגולות השבת:

שבת (קיח:): "אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיה נו,ב) אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו.

אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר (שמות טז,כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים שנא' (ישעיה נו,ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו' ".

שבת ב-770. (בית המדרש של הרבי בניו יורק) הרבי, (שנקרא באותם ימים שלפני קבלת הנשיאות "הרמ"ש"), ישב והתוועד בהתוועדות עם קבוצת תמימים (תלמידי ישיבת חב"ד) לאחר תפלת שחרית, הרבי הרבה לדבר על המצב הרוחני הירוד של היהודים בארצות-הברית, ועורר את תלמידי הישיבה לפעול למעז קירוב יהודים אל המאור שבתורה, התמימים ישבו ושתו בצמא את דבריו,

אך ניכר היה כי קשה להם להפנים את המסר הברור שביקש הרבי להעביר, הם לא היו רגילים לעסוק בקירוב יהודים, וראו בכך משימה בלתי-אפשרית.

הם חשבו בליבם ש"אמריקה איז אנדערש" ['אמריקה שונה' -(מהרחוב והתרבות היהודית באירופה)], אמריקה לא שייך לעצור אדם באמצע הרחוב, ועוד לדבר עמו על ענייני יהדות…

אך הרבי ממשיך לדבר ולתבוע מהם לצאת אל רהובה של עיר, ושם, בשדרה הסואנת, לעצור יהודי ולדבר איתו על מצבו הרוחני,

אחד התמימים קם ממקומו, פנה אל הרבי ושאלו: האם זה אפשרי לבצע את אשר נדרשנו בהתוועדות? כיצד ניתן לגשת ליהודי ברחוב ולשכנעו לשמור תורה ומצוות?

הרבי האזין לדבריו, אחר קם ממקומו וסימן לתמימים לצאת יחד איתו אל רחובה של עיר, שם ידגים להם אישית כיצד מקרבים יהודים גם בניו-יורק של אמריקה, קבוצת התמימים, כשהרבי בראשם, יצאו אל השדרה שממול ל-770,

והחלו לפסוע על השדרה תוך שהם תרים בעיניהם אחר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.

גברת לבושת הדר נראית פוסעת באיטיות על השדרה כשתיק מהודר מונח על כתפה. היא מתקרבת לקבוצת התמימים, מעיפה מבט תמה במחזה הלא שיגרתי, והתכוונה להמשיך בדרכה, לפתע יוצא מתוך חבורת הצעירים רב בעל הדרת פנים מיוחדת (- הרבי), ומסמן לה לעצור.

מתוך הדרת כבוד נעצרה לרגע, והרבי שאל אותה אם היא יהודיה, לכשנענה ב'הן', הסב הרבי את תשומת-ליבה לכך שלפי ההלכה היהודית, אסור לה לטלטל את התיק שלה בשבת כיוון שאין עירוב בשכונת קראון -הייטס.

האשה לא נראתה מוטרדת מהעובדה כי היא מחללת את השבת, ואמרה לרבי, שעם כל הכבוד, היא לא חושבת שהיא צריכה לנהוג לפי כל הכללים שההלכה תכתיב לה.

אך הרבי לא הירפה, דקות מספר עמד הרבי והסביר לאשה עד כמה חשובה מצוות שמירת שבת ומה רב ערכה, אך ללא הועיל, האשה לא הסכימה בשום פנים ואופן לעזוב את תיקה לאנחות ברחוב הסואן.

משכלו כל הקיצין, פנה הרבי אל האשה ושאלה אם יש לה בן שמשרת בצבא ארצות-הברית, האשה נענעה בראשה בחיוב, והרבי המשיך: "תארי לעצמך שבנך נמצא כעת יחד עם הפלוגה שלו עמוק עמוק בשטחו של האוייב הגרמני, ופלוגה גרמנית חמושה מקיפה אותם, הפלוגה האמריקאית נקלעה למלכודת אש איומה וחיילי הפלוגה יפלו בזה אחר זה".

תיאורו המפורט של הרבי העביר חלחלה בגופה של האשה ודמעות החלו זולגות מעיניה, והרבי המשיך: "אם תקבלי על עצמך ברגע זה להשאיר כאן את התיק ולא להמשיך לשאת אותו תוך חילול שבת – זכות המצווה תעמוד לבנך, ומכל חיילי פלוגתו יישאר הוא בחיים יישוב אלייך בשלום" – – –

כתפיה של האשה רטטו מבכי. תמונת המצב כפי שתוארה בידי הרבי זיעזעה אותה, ובעיני רוחה ראתה כבר את בנה שוכב בשדה-הקרב ללא רוח היים, לפתע נזכרה כי הרבי ממתין עדיין לתשובתה; היא פנתה אל הרבי, הורידה את תיקה מעליה ואמרה: רבי, בעבור בני אעשה ככל שתבקש!

הרבי הורה לתמימים שעמדו מסביב וראו את הנעשה, לשמור על תיקה של האשה עד צאת השבת, ואחר עזב את המקום, התמימים קיימו את הוראתו של הרבי ושמרו על התיק במשמרות עד לצאת השבת, אז באה האשה ולקחה את תיקה תוך שהיא מרעיפה דברי תודה לתמימים ששמרו עבורה את התיק.

שבועות אחדים עברו, ומתיבת הדואר של האשה מבצבצת מעטפה. כתב-היד מוכר לה, כתב-ידו של בנה, ידיה רועדות כשהיא פותחת את המכתב, ושולפת משם נייר מכתבים מרשרש, היא מתחילה לקרוא את מכתבו ועם כל מילה נוספת שהיא קוראת, נפערו עיניה בתדהמה מוחלטת:

אמא יקרה!

תני תודה לאלוקים על שאני יכול לכתוב לך את המכתב הבא, לולי ניסים גדולים שהצילו אותי מאש תופת, אין לי צל של ספק כי לא היית יכולה להתנחם אפילו בקברי – – –

אכתוב לך דברים כהווייתם: היה זה ביום שבת [כאן נקב הבן בתאריך בו עצר הרבי את אימו על השדרה בקראון הייטס], יצאתי יחד עם הפלוגה שלי למשימה שכללה חדירה עמוקה לשטח האוייב הגרמני, על-פי דיווחי המודיעין שהתקבלו, לא היו אמורים להיות בסביבה חיילים גרמניים, וכך צעדנו בביטחה בסביבה העויינת, כנראה שחדירתנו נודעה בדרך כלשהי לאוייב הגרמני, והם שלחו פלוגה שלמה לתקוף אותנו, היה זה בשעות הערב. הגרמנים זיהו אותנו די מהר, הקיפו אותנו, והחלו לירות עלינו מכל עבר, בתחילה ניסינו להשיב במטחי ירי, אך גורם ההפתעה שיחק לטובתם וחיילי פלוגתי, חברים טובים, נפלו כזבובים בשדה הקרב, ניסינו להזעיק תגבורת במערכת הקשר, אך המקום היה רחוק מדי בכדי שיגיעו בפסק זמן כל-כך קצר. היו אלו רגעים איומים, קשה לי לתאר לך את אשר התחולל בקרבי באותם רגעים שכדורים שרקו באוזניי וחברים נופלים מימיני ומשמאלי – – –

הקרב שניטש בשדה המערכה היה קרב אבוד, לאחר כמחצית השעה הפך המקום לבית קברות ענק לעשרות החיילים האמריקאים, חיילי פלוגתי, מכל חבריי נותרתי אני לבדי – – –

חשבתי שיותר לא אראה אותך, שיותר לא תקבלי ממני דרישת שלום. הייתי בטוח כי אלו הם רגעיי האחרונים עלי אדמות, ואז, כשבליבי אמרתי לך כבר שלום, הגיעה סוף סוף התגבורת המיוחלת,

החיילים האמריקאים שהגיעו בכוחות רעננים הצליחו להניס את הפלוגה הגרמנית שנפוצה לכל עבר, ומכל חיילי הפלוגה, נותרתי אני לבדי, אוד מוצל מאש התופת בשדה הקרב.

שלך, ג'קי.

כל מי שהיה מבקש ברכה מהחפץ חיים, הוא היה עונה לו: השבת היא מקור הברכה! תפנק במשהו את השבת והיא תביא לך את הברכה!

בע"ה זכות השבת הראשונה של השנה תשמור עלינו ותעזור לנו ותיתן לנו ברכה בכל מעשינו במשך כל השבוע! שבת שלום!